Skip to content

יובל חורי: מפיגי החרדה הסודיים שלי

כשהמחשבה על הבלוג החלה להתגלגל לי בראש, היא הגיעה בצירוף ברור מאליו של יובל.
הוא נמנה ברשימה המצומצת של האנשים ששומעים מוזיקה בדרך שאני אוהב ומעריך אבל בסגנון שמעט נוטה לכיוון שונה משלי, וזה בדיוק מה שחיפשתי.
עוד לפני שקיבלתי את הטקסט של יובל ידעתי מה אקבל, ולא בגלל שזה היה צפוי אלא בגלל שאני סומך על יובל בעיניים עצומות שהוא יבטא את הרגשות שלו כלפי המוזיקה בדיוק במידה שמתאימה לאוזניים.
יובל חגג השבוע 21, ואין זמן טוב מזה לתת לו את הבמה, בתקווה שלא בפעם האחרונה, ולאפשר לכם לצלול עמוק לתוך הנפש שלו, תהנו.

 

לפני מספר ימים שאל אותי תום את השאלה הבאה: "למה, בעצם, אנחנו כל כך אוהבים מוזיקה?". זאת שאלה מעניינת, כי ספק אם קיים עוד תחום עניין אחד שיש עליו קונצנזוס מלא כמו מוזיקה. כולם מאזינים לה, צורכים אותה או עוסקים בה בצורה זו או אחרת. אי אפשר לומר את אותו הדבר על ספרות, בישול, ציור או אפילו טכנולוגיה. והמדהים מכל הוא שזה נכון כבר במשך מאות ואלפי שנים.

 

התשובה הראשונה שחשבתי עליה, היא שמוזיקה היא הדרך המהירה והקלה ביותר להעביר את הרגש למצב רצוי כלשהו. הכנסת מוזיקה לסיטואציה (בין אם לבד, עם אדם נוסף או במקום המוני) היא כלי יעיל יותר משקיעה בשיחה, התבוננות בתמונה, או אפילו פעילות גופנית, על מנת ליצור תחושה מסוימת. זה יכול להיות שחרור, חיבור לאדם אחר, הרהור במשמעות הקיום, כל דבר – המוזיקה תמיד תהיה זריקת אינסטנט אפקטיבית. זה מוכר לנו עוד מגיל ינקות, עם שירי הערש שהיו עוזרים לנו להירדם.

 

הרשימה הבאה מייצגת את הקטעים שהם הדרך הקלה ביותר, בשבילי, להפיג חרדה. היא מכונה 'סודית', בחלקה בגלל רמת הפופולאריות שלה, ובחלקה בגלל הערך האישי שלה עבורי. ובכל זאת אני בוחר לחלוק אותה, ככל הנראה בגלל הצורך להכיר לה תודה.

 

אני מודה, יש פשע כלשהו בהוצאת הקטעים הללו מהקשרם באלבום מלא. אך אני מזכיר שמדובר ברשימת אינסטנט, כלומר, כל קטע כאן הוא באמת ובתמים תרופה מידית נגד חרדה עבורי, בפני עצמו.

אסקפיזם מוחלט: Penguin Café Orchestra – The Sound Of Someone You Love Who's Going Away And It Doesn't Matter

האסקפיזם הוא אולי מקום המפלט החזק ביותר של החרדה. כאשר נראה כי אי אפשר להביס אותה, כל מה שניתן לעשות הוא להתכחש אליה. זו אולי הסיבה שאני כל כך ממעט לשמוע את הקטע האינסטרומנטאלי המהפנט הזה – הוא מעין מוצא אחרון. אני שומר עליו לרגעים הקשים ביותר, כאשר נראה שהכול גדול עליי – כל מה שנשאר הוא לשים אוזניות, לשכב ולהאזין ל-11 דקות ו-49 שניות שאין דומות להן בכל העולם. זו מוזיקה של בריחה למחוזות אחרים: צלילי הגיטרה המעומעמים המקדמים את קולו של הכינור היבבני, הקשות הקלידים המצטרפים אליהם, הדרמה המתרחשת בתחילת השליש האחרון של הקטע, והחזרה לחוף מבטחים שלאחריה – מבטיחים את מקומכם בעולם השלווים, רק היזהרו לא להישאר שם לנצח.

חום: Alex Burey – Unspoken

לפעמים כל מה שצריך בשביל להפיג חרדה זה מגע אנושי חם. חיבוק מאדם אהוב יכול במרבית המקרים לסלק כל תחושת אימה או בדידות (אחד ממקורות החרדה המוכרים ביותר). לא תמיד נמצא שם האדם שיוכל להעניק אותו. במקרים האלה אלכס ביורי יודע לדבר אליי בדיוק במקום הזה – בעדינות נדירה המורכבת ממקצב פשוט, צלילי גיטרה חוזרים, ערוצי שירה משוכפלים ונגיעות קטנות של פסנתר וסקסופון, אומר לי אלכס ביורי את מה שמי שאינו שם היה אומר כדי לנחם אותי.

הכוח של עצמי: Portishead – The Rip

לא כל אחד יכול להתנחם בעצמו. האמת היא, שמרבית סוגי החרדות שלנו קשורים בצורך באחר: הפחד להיות לבד, הפחד שלא יאהבו אותי, חרדת נטישה. פורטיסהד הוציאו ב-2008 אלבום שכולו סביב חרדות הנטישה,  ו- The Rip ממוקם רק קטע אחד אחרי השיר הכי מעורר חרדה שאני מכיר. אך זו בדיוק הכוונה, המיקום הוא הכרחי – לא ניתן לצלוח את האלבום מבלי לעבור בנחמה הכנה הזו, שמזכירה לי תמיד כמה כוח יש לחיבור של האדם אל עצמו. בת' גיבונס, שבאמת יכולה להמיס את הלב הקשוח ביותר, שרה לי "Wild, White horses, they will take me away, and the tenderness I feel will send the dark underneath." (בחציו השני של השיר מלווה בצליל משגע) – ואני מרגיש שהנחמה הגדולה ביותר היא דווקא הידיעה שתמיד יהיה לי את עצמי כדי להתמודד עם הכול.

התכנסות: דניאל זמיר ויוני רכטר – עד מחר

מהרגע הראשון שנכנסים צלילי הפסנתר המוקפדים של יוני רכטר, לאורך כל שירת הסקסופון של גאון הג'אז הישראלי דניאל זמיר, ועד לחתימת השיר במספר שורות, אני מבין כי לעתים הפחד הוא דווקא ממה שנראה על פניו כמנחם ביותר: מקרבה. הרצון להתכנס בתוך עצמי, לא בשביל לנצח את החרדה כמו במקרה של פורטיסהד, אלא דווקא כדי להתנחם בה, מקבל את מלוא המשמעות בשורות "בכל פעם שאני מתאהב, משהו בי – מסרב. זאת הדרך שלי, להזהיר את עצמי, מעצמי". העיבוד הכמעט-אינסטרומנטאלי הזה לשירו של יוני רכטר הוא יפהפה ונשמע בדיוק כמו המילים שלא מושרות בו.

פינת הרדיוהד: Radiohead – Give up The Ghosts

כל מי שמכיר אותי יודע מה חשיבותם של רדיוהד באוזניי, והאמת היא שכמעט כל אחד משיריהם, על מגוון הסגנונות הכביר שהם מציגים, מנחם אותי בצורה כלשהי.
Nude שימש לי מאז ומתמיד כשיר נחמה אולטימטיבי, Life in a Glasshouse ו-A Wolf at the Door הם פורקני מתח היסטריים, ו-Pyramid Song הוא השיר היחיד שיכול לגרום למוות להישמע כל כך מנחם מבלי לגרום לרצון להגיע אליו. אז למה דווקא הקטע הכי פחות בולט מאלבומם הכי פחות מוערך? אני לא יודע במאה אחוז, אבל השכבות הרפטטיביות של הגיטרה האקוסטית (!) ושל קול הרנטגן של ת'ום יורק מדברות אליי בדיוק במקום הנחוץ, וזהו בשבילי אחד השירים היפים והמנחמים ביותר שקיימים.

רעש: Pond – Medicine Hat


רוק פסיכדלי אוסטרלי, למי שלא מורגל בו, יכול להישמע כמו אסופה של צלילים רועשים שבעיקר עושים כאב ראש אחד גדול. למי שכן מורגל בו, הוא נשמע כמו אסופה של צלילים רועשים שמשחררים את הראש מכל כאב. מחציתו הראשונה של הקטע הזה של Pond, מאלבומם האחרון מ-2015, אינו נשמע מיוחד, אך הוא למעשה רק מהווה את ההכנה להזיה הרועשת ש-Pond לוקחת אותי אליה בכל פעם משנכנס ה-Outro הארוך והיפהפה הזה, שמשתמש ברעש, על צורתו האגרסיבית ביותר, לשתק אותי ובכך לשחרר אותי מכל כאב.

חזרה לאחור:  Pierre Bachelet – O' Et La Rencontre


אני מודה. הקטע הזה מוכר יותר למי שהעביר את ילדותו בשנות ה-70. אותם בוגרים היו רגילים לשמוע אותו כנעימת הפתיחה של התכנית '7:07' של אלכס אנסקי, סביר להניח שבדרכם לבית הספר. אני לא נמנה עם אותם בוגרים, אך הקטע הזה פשוט שובה את ליבי – בין רגע אני חוזר לאותם שנים שלא נולדתי להן, ונזכר כיצד לא-הלכתי לבית הספר לצלילי הנעימה הזו. אני משוכנע שמעט צלילים יגרמו לכל מי שכן עשה זאת, לחזור לאחור לאותה תקופה שבה הכול היה נראה אחרת. הנחמה בעבר היא מתנה שמקבלים רק בחיים הבוגרים, ולא ניתן לי אלא לפנות אליה ממקום של פנטזיה.

הנחמה שבסוף: Thee Silver Mt. Zion Orchestra – What We Loved Was Not Enough

לאורך תקופות רבות בחיי הרגשתי מיואש מהמלחמה הנמשכת בחרדות: ניפטר מהאחת, ותבוא האחרת. רק בשנה האחרונה נפלה אצלי ההבנה, כי ניתן להתנחם בעצם סופן של החרדות. כאשר אנו עומדים בפני אי וודאות, אנו חשים חרדה גדולה כל כך, שלעתים גם אם בכלל לא משנה לנו כיצד הדברים יתגלגלו, אנחנו עדיין מוצאים את עצמנו מודאגים מהם. במצבים אלו, יכולה לנחם העובדה שלא משנה מה תהיה התוצאה, היא בהכרח תגיע בסופו של דבר – ויש במחשבה הזו מין ההקלה. בקטע הנ"ל מביאה להקת פוסט-רוק ממונטריאול סגנון קשה לעיכול במיוחד, אך מי שיצליח להכניס אותם אל ליבו, יזכה במתנה סודית, והשיר הזה מנחם אותי עד אין קץ, בעודו הוא מזכיר לי: הכול מגיע לייעדו בסופו של דבר.

כשמדובר ברגשות אישיים כל כך, המוזיקה שפורצת מתוכם היא אישית גם כן. כל אחד מהקטעים הללו מרגש אותי בצורה יוצאת דופן, אך אני מזמין כל אדם להרכיב לעצמו רשימה כזו, ולהיזכר ולהבין כמה מוזיקה יכולה לעזור להתגבר על הקושי האנושי הנפוץ מכולם – החרדה.

2 Comments

  1. אריאל ניצב אריאל ניצב

    מעניין ממש.
    איפה אתה מגלה מוזיקה חדשה?

    • יובל חורי יובל חורי

      היי אריאל (:
      קשה לומר שאני מחפש מוזיקה במכוון. אני חי אותה, כך שבלי לעשות דבר, מגיעים לאוזניי דברים חדשים: אם דרך המלצה מחבר, אם דרך קריאה בבלוגים, או אפילו דרך שיתופי פעולה עם אמנים שאני כבר שומע. כאשר שם חוזר על עצמו הרבה פעמים או ממש מסקרן אותי, אני מתעמק ביצירה שלו ומגדיל את המאגר שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *