Skip to content

Yessir Whatever

בשבוע שעבר נתתי את הבמה ליובל חורי לכתוב את המאמר הראשון שלו בבלוג, והתגובות שלכם היו מרגשות!
בשבועיים האלו צברתי המון דברים חדשים שלא על כולם לצערי אוכל לכתוב בפוסט אחד, אבל לפני הכל – ארצה לשתף אתכם בהישג אישי שלי שקרה בין הפוסט הקודם לפוסט הזה.

 

מתוך הפייסבוק האישי שלי:

אני מתרגש לשתף איתכם את המאמר הראשון שלי במגזין הבינלאומי beehype.בי-הייפ הוא מגזין המאגד מעל 80 בלוגרים, מוזיקאים וכת…

Posted by Tom Avitan on Saturday, April 2, 2016

Yeasayer בשבילי הם סיפור על חבורה מאוד מוכשרת של מוזיקאים, שיכלו לעשות הרבה יותר.
הם עומדים על הגבול, בין מוזיקה פופ-רוקית מעצבנת למשהו חדשני, צלילים שעוד לא חוברו לכדי קטע אחד.

 

חיכיתי לצאת האלבום החדש בשביל לעשות סקירה כללית של מי הם Yeasayer, בעיניי.
אז בואו נתחיל.
הרומן שלי עם הלהקה התחיל דווקא עם שיר מאלבומים השני, Odd Blood.

מהשנייה הראשונה היה שם משהו שמשך אותי, הרגשתי שמצאתי את המוזיקה שחיפשתי, שאני חייב להמשיך לחקור ולגלות את כל מה שהבחורים המבריקים האלה עושים.

 

 

מהרגע הראשון, צליל אוכל-ראשים ותופים משגעים עד הרגע שכריס קיטינג נכנס עם העיוות המהפנט.
אבל מה בין זה לבין השיר הבא באלבום? פתאום כל האמריקאיות המשעממת הזאת יצאה מהם.
לא היה משהו לעקוב אחריו, משהו שמסקרן אותך לשמוע עוד, זה נשמע כמו עוד שיר ב-MTV, עוד שיר של להקת רוק מתחילה.

 

מה שכן, הרמוניות החברים האלו יודעים לחבר.
השירים שלהם מלאים בשכבות עדינות של צלילים משלל כלים משונים, ממקהלות השרות ברקע ועד סקסופון, הרמוניקה ותופי טאוס.

 

באלבומם הראשון ניתן לשמוע את מוטיב ההרמוניות חוזר מספר רב של פעמים, כמו בשיר הבא.

 

ומה נגיד על אלבומם החדש Amen & Goodbye? הוא בסדר, רק בסדר, מתקשה להנות ממה שנבחרו להיות "הלהיטים" של האלבום (“I Am Chemistry” ו-“Silly Me”) למרות שמאוד נהניתי מהבנג'ו (?) שמלווה את Chemistry וב-2:02 מהסינתיסייזר, אבל שוב, מה אתם באים לחדש? אולי חאלס להיות עוד להקה מארצות הברית ותתחילו לעשות את מה שאתם באמת טובים בו?

 

השיר שמציל מבחינתי את האלבום הוא Divine Simulacrum

השיר פותח בצליל צורם שאליו מתווספים התופים והקול המתון והמיושב של כריס, כך כיף לשמוע אותו, כאן הוא נשמע הכי מחובר לעצמו, מחובר למילים ולשיר, מעביר את המסר, משחק עם הקול במידה המדויקת.

Calo Wood הוא פרויקט של המפיק והביט-מייקר Rejoicer מלייבל הביטים Raw Tapes והסקסופינסט אייל תלמודי.
בכל פרק ריג'וייסר ותלמודי אחראיים על מה שהם עושים בצורה הטובה ביותר בצירוף ווקליסט, באלבום החדש, Diving Shadows, הצטרפה לא אחרת מאשר אסתר רדא, במה שנראה כבחירה המושלמת.

 

הרעיון של הפרויקט הוא לנסוע למדבר, הפעם לקיבוץ צאלים בנגב, ולנגן בלי הפסקה בלי לדעת מה ייצא מזה.
הם מאפשרים לכם לשמוע חיבור בלתי ידוע מראש.
בצעד שמבחינתי מרגיש אמיץ, לצלול אל תוך המוחות המוזיקליים שלהם, הזדמנות שעשויה להיות חד-פעמית לשמוע מה השילוב הזה יביא לעולם.

 

והתוצר הוא מדהים, עמוס רגש ויצירתיות, סוחף ומחבר אותך לאווירה שהמוזיקאים ניסו לייצר.

 

בשמיעה חוזרת של האלבום תהיתי לעצמי איזה שיר לפרסם פה? את זה שהם הביעו בו טון של רגש או את זה שמפוצץ ברגש? קשה. תשמעו מההתחלה עד הסוף, כל שנייה חשובה.
נשתף אתכם בזה שאליו הצטרף קותימאן, בלי סיבה מיוחדת.

פרוג-רוק של שנות ה-70 הוא מבחינתי המוזיקה האלקטרונית של שנות ה-2000, זה שימוש בכל האמצעיים לעשות מוזיקה חדשה, הלהקות לא ניסו לעשות מוזיקה בשביל הקהל, אלא הקהל התאים את האוזניים שלו למוזיקה הניסיונית והמשונה הזו.
אם הייתי גדל בשנים האלו, אין ספק שזאת המוזיקה שהייתה מנוגנת אצלי.
זה תמיד הביך אותי שלא התעמקתי מספיק בז'אנר שעל פניו אני מזוהה עם המשמעות שלו, בשבועות האחרונים התחלתי את המסע הזה, שהתחיל עם הקטע הבא.

 

 

בעקבות הפרסום בפוסט הקודם על מותו של Keith Emerson, נשלח אליי קישור ל-Gentle Giant, הם עושים מוזיקה שלחלוטין לא קל להבין בשמיעה הראשונה, בצפייה בהופעה שלהם ביוטיוב נראה שהקהל לא מבין בכלל איך לעכל אותם.
תודה ענקית לאבי לומלסקי!

היפ-הופ, רבותיי

 

כל כך הרבה קרה בשבועיים שלא פירסמתי פה, הבנתי שאני חייב לעשות עצירה ולספר על כל מה שקרה בזמן הזה בעולם ההיפ-הופ והראפ, אחרת תאבדו את זה.

 

נרגנ'ה סידרו לנו ערב היפ-הופ גאנסטרי כבד בבארבי עם הבאתו לארץ של Freddie Gibbs!
כיף שראפר בסדר גודל כזה מגיע לארץ ללמד אותנו ראפ רחוב מהו.
ב-2014 הוציא יחד עם המפיק האגדי Madlib  את האלבום Piñata ושנה לאחר מכן חבר ל16 מפיקים שונים להוציא את אלבומו השני Shadow of a Doubt.

 

הבארבי יספק לנו את האווירה המושלמת לערב הזה, מקום סגור ואינטימי, בחירה שגרמה לי לקנות מיד כרטיס.

 

 

צ'אנס עם וידאו חדש לשיר Angels, מחזיר אותנו לצ'אנס האהוב משני המיקסטייפים הראשונים שלו, בתקווה שהצרחה המפורסמת והוייב הכיפי שלו יחזרו בקרוב עם האלבום המתקרב.

 

 

קניה ווסט החליט (לאחר שהבטיח שזה לא יקרה) לשחרר את האלבום מחוץ לגבולות Tidal, ועם כל האנטי שיש לי כלפי ההחלטות שלו החלטתי להאזין לאלבום, ומה אני אגיד לכם? לא הופתעתי.

 

באמת שניסיתי להנות ממנו, באתי בראש פתוח, אפילו מאוד אהבתי את הקטע הראשון ואמרתי לעצמי שאולי הפעם, אוכל להבין על מה כל המהומה. לצערי זה לא תפס אותי, מצטער קניה.
תהנו מהקטע הראשון באלבום (אין לי דרך לצרף את הקטע מהסטודיו, תמצאו את הדרך שלכם להגיע לאלבום), בצירוף Chance The Rapper (קניה החליט שלא לתת קרדיט לזמרים שהתווספו אליו בכל שיר, כנהוג).

 

 

משפחת A Tribe Called Quest שחררה סרטון מחווה לשניים שכבר לא איתנו, Phife ו-J Dilla, שיר שמזכיר לנו היפ-הופ כיפי של פעם.
הוידאו מלווה בסרטונים של חבריו של Phife, סקרצ'ים של J Dilla וסימפול ל-Sucka Nigga ב-2:31.

 

אנדרסון .פאאק נכנס לי לתודעה בחודשים האחרונים עם האלבום החדש שלו Malibu, ומאז הוא מסרב לצאת.
מאז צאת האלבום אנדרסון ממשיך לחבור לאמנים שונים כאומן אורח והבחירה במפיק Kaytranada (שעבד איתו גם באלבום) היא מצוינת.

 

נסיים עם האלבום החדש של M83!
אחרי שהתרגשתי מ-Solitude (מוזמנים לקרוא איך הלב שלי נשפך – פה) שהוא מבחינתי אחד משירי השנה עד כה, אנתוני גונזלס שחרר לנו אלבום שכולו מסע מופלא לחלל החיצון.
אתן לאלבום הזה את הזמן לשקוע, מאמין שבעתיד עוד נדבר עליו.
בינתיים תאזינו לשילוב היפיפייה עם הזמרת הצרפתית Mai Lan (אין בפרסום שיר זה אמירה פוליטית מכל סוג שהוא, מבטיח)

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *