Skip to content

אוזניים: ההתחלה

פוסט ראשון, אי פעם, אני לא בטוח איך מתחילים, לא לשפוט.
אולי פשוט תקראו את "עליי"? תחזרו לאותה נקודה בדיוק כשתסיימו.

מאז שהרעיון לבלוג החל לבעור בי חשבתי על מספר דברים לכתוב עליהם בהתחלה, אז לא כולם יצאו אתמול, וחוץ מזה זהו לא אתר חדשות, אם קראתם את "עליי" הבנתם את התוכן שמיועד להיות פה.

 

נתחיל עם אלבום שתקוע לי בראש בשבועות האחרונים,
Choose Your Weapon של Hiatus Kaiyote.
הכרתי את הרביעייה האוסטרלית לפני מספר חודשים במצוד אחר מוזיקה שתזכיר לי מעט את הסצנה בתל אביב.
זה לאחר שהגעתי למצב שבחנתי את המוזיקה ששמעתי באותה תקופה ולעזאזל, הכל היה תוצרת הארץ.
חיפשתי משהו עם קצב, עם אדרנלין, משהו שיגרום לי להיות מופתע מכל רגע, מוזיקה שתכניס אותי אליה ולא תאפשר לי לשמוע דבר אחר.
כשאני שומע את Choose Your Weapon אני מקבל על עצמי את ההבנה שה-69 דקות ו-14 שניות הבאות שלי יהיו בידיה של Nai Palm.
מה כבר אפשר לחדש ב-18 שירים שונים? בכל פעם שתעבור המחשבה הזאת בראש שלכם תופתעו, Hiatus Kaiyote לא יאפשרו לכם להשתעמם.

Nai Palm
(Nai Palm)

Nai משמשת כמנצחת על התזמורת, היא מכתיבה את הקצב, הקול שלה מוביל, היא תשבור את כל הקצב כשהיא תחליט, בלי לשאול אף אחד ובום, אנחנו במקום שונה לחלוטין.
דוגמאות נהדרות לתכונה הזו תוכלו למצוא בקלות ב-Shaolin Monk Motherfunk כבר בתחילת האלבום.
4 דקות ו-15 שניות לתוך השיר וקיבלתי את מה שרציתי, הביטים ה-Raw Tapes-ים האלו שכל כך חיפשתי מחוץ לתל אביב.

 

הם ישאירו אתכם במתח בכל שיר, יגבירו את הקצב ויעצרו, יגבירו ויעצרו, בכל עצירה כזאת הנשימה שלי נעצרת איתם.
לפעמים במוזיקה אין צורך במשהו מורכב מדי, לא טכניקה או תחכום מיוחד, לפעמים מאפיין אחד מספיק בשביל לעשות שיר טוב, ב-Borderline with My Atoms אתם לא תראו את זה בא, הם שומרים על זה פשוט ומפתיע.
ב-Breathing Underwater  הראש שלי כבר נשמט בכל פעם ש-Nai בחרה, אני לא אציין שניה מדויקת הפעם, פשוט תקשיבו.

 

ל-Nai יש עוצמה, היא סוחפת אחריה, היא תגרום לכם להסתקרן, היא תשרה בכם אווירה של חוסר ודאות, דקה ו-47 שניות לתוך Swamp Thingשתי דקות  ו-14 לתוך Fingerprints ו-4:09 לתוך Molasses תוכלו לשמוע את זה בא לידי ביטוי, הבחורה הקטנה הזו תגרום לכם לחשוב לרגע שהיא איזו דיווה גדולה.

 

מספיק איתה, יש פה גם להקה מבריקה.
מעברים חדים שיגרמו לכם להרגיש שזה בדיוק מה שהיה אמור להיות שם, ממש היה על קצה הלשון שלכם ומישהו היה צריך להוציא את זה החוצה.
ב-Jekyll מתחיל קטע מקסים מ-1:47, שמראה על העומק של ההרכב הזה.
Hiatus עושים הכל נכון, synth עמוק, מקצב תופים ששובר את הקצב לרסיסים, בס בדיוק הנכון (אם בס זו הפינה שלכם, אתם חייבים להקשיב ל-Molasses).

Molasses הוא השיא, רגע לפני שהאלבום נגמר לכם מגיעה הפנינה הזו.

השיא. ב3:13 אתם בתוך המסיבה שלהם.

 

הם יכניסו אתכם לתוך הספקטרום שלהם, והוא כל כך רחב (לא אכעס אם תכניסו כלי נשיפה). הם כל כך שלמים, הם זזים כגוף אחד, Hiatus Kaiyote היא ישות אחת, שמרגישה כאב, כעס ושמחה יחדיו.
The Lung היה צריך להיקרא The Body, מרגישים פה חיבור מושלם בין הרביעייה, אין צורך להיות בהופעה או לראות אותם ביוטיוב, פשוט לעצום עיניים ולהרגיש.

רות דולורוס וייס

(צילום: אסף אנטמן)

 

כנראה בלי ששמתם לב, לפני שבועיים התרחש בתאטרון "תמונע" בתל אביב אירוע נדיר.
לאחר שמונה חודשים בלי הופעה רות דולורס וייס עלתה לבמה.
אוי כמה טוב שזה קרה, כל כך היה קשה למצוא אותה וסוף סוף זה קרה.

 

לקח לי זמן לצאת מהשוק, לא האמנתי שבן אנוש עלה על במת התאטרון, מעין ייצוג של נשמה נגלה אל הקהל, עירומה לחלוטין אותה נשמה, לא מסוגלת להסתיר עצמה.

 

תחילה מספר מילים על רות, הבן אדם.
מעולם לא ראיתי אמן כל כך נבוך מהקהל, האישיות הביישנית והמוכירת תודה שלה באה לידי ביטוי כבר ברגע שנכנסה. שלוש פעמים אמרה לקהל "שלום" כאילו הרגישה שלא שמעו אותה בפעמים הקודמות. אותו דבר בין שיר לשיר, "תודה רבה" נשמע מפיה מספר פעמים עד אשר הייתה בטוחה שהקהל קיבל את הברכה.
קול ביישן ומעט רועד, מדגיש את הפער בין רות הבין-אישית לרות כאשר היא בעולם שלה כשהתו הראשון מתנגן בכל שיר.
רות חתמה על ההרגשה הזאת כשאמרה את המשפט הבא: "לפעמים נשמע לי שאתם שומעים דברים אחרים ממה שאני שומעת".

 

אין מילים שיוכלו לתאר את המוזיקה שלה מבלי להמעיט בערכם, לכן אשתדל להתמקד ברגש שרות הוציאה ממני ומכל מי שישב בקהל.
כמה דקות לתוך תחילת המופע ואני מבחין שכוס הבירה שבידי נוטה ב-45 מעלות בדיוק לעברה, כמעט שנשמטת מידי.
יש רגעים שאני לא באמת מאמין שהייתי שם, גם כשהייתי שם אני זוכר שהמחשבה הזאת עברה בראשי, זה אמיתי? תחושה שכל האולם עטוף בקליידוסוקופ גדול ורק רות לא, אי אפשר היה להוריד ממנה את העיניים.

 

רות יודעת לתת את התחושה שההופעה היא רק בשבילך, שהיא הגיעה להופיע אצלך בסלון, כל חייה מוגשים בפניך, הנקודות הכי רגישות מוטמנות בתוך הטקסטים שלה, איזה אומץ.

 

השיא מבחינתי הגיע בקטע הפסנתר Tango of the second chance, שלוש דקות לתוך הקטע ואין סיכוי שתוכלו להישאר במקום.
לקראת סוף היצירה רות תכה חזק בקלידים, בלי יותר מדי רגש, עם הרבה כעס, כאילו מכה בלבכם, הרגשתי צורך להתנצל, הרגשתי שאני זה שפגע בדמות שמנגנת.

רות דולורס וייס היא מסוג האמנים הישראליים שהטקסט שלהם מזכירים לי יצירה ממוזיקה קלאסית, בכל שמיעה תמצאו מילה שהסתתרה שם מבלי ששמתם לב ובכל שמיעה אותה מילה תקבל משמעות אחרת. היא מסוג האמנים שיגרמו לכם להתאהב מחדש בשפה העברית, בִּשׂפַת בְּנֵי הָאָדָם.


טוויגס עם שיר חדש מציגה צדדים בה שלא הכרנו קודם.
כששמעתי את השיר הרגשתי מאוכזב.
פתאום זה טוב לאהוב? לאיפה נעלם הכעס, השנאה, הקריפיות שאפיינה אותה בכל שיר?
אבל Twigs לא השאירה אותי עם אכזבה, 3 דקות לתוך הקליפ וכבר הבנתי בדיוק מה היא ניסתה לעשות.


The Bird של אנדרסון .פאאק לא יוצא לי מהראש בימים האחרונים, תשמעו אותו ותשמעו את כל Malibu המצוין, וחסר לכם לפספס את האנחות שמתחילות ב-1:05, זה מדהים.

נסיים עם האחד והיחיד, קנדריק,
שהחליט להרעיד את עולמנו ולהוציא לאוויר פרויקט (לא אלבום, פרויקט, שקנדריק לא יוכל לחשוב שיש לו עכשיו זמן לנוח!) בשם Untitled Unmastered, וואו, כמה שאני מודה לו על כך.
משמיעה אחת בלבד אני עדיין קצת בהלם, קונטרה בס, סקסופון, קנדריק, מה עוד צריך?
Untitled Unmastered

קשה מאוד להירגע מההופעה ההיסטרית שלו ב-Grammy, אני מאמין שידברו עליה עוד עשרות שנים, אם לא ראיתם – רוצו.


Kendrick
Lamar

2 Comments

  1. אתה יודע אתה יודע

    קודם כל, אתה הורס.
    "הביטים ה-Raw Tapes-ים האלו שכל כך חיפשתי מחוץ לתל אביב" – אני זוכר שדיברנו על זה. איזו כיפית המוזיקה הזו, שחודרת כל כך בקלות את הנשמה, ואתה פשוט מרגיש, שאתה שומע את הדבר הנכון ביותר.
    רותי היקרה, כפי שאתה יודע, לא עושה לי מה שהיא עושה לך – אבל זה לא משנה את הקסם של ההופעה שעבר לי דרך הכתיבה שלך (:
    אנדרסון. האמת שגם אני לא יודע למה דווקא The Bird נתקע כל כך. זה הרי ממש לא השיר הכי טוב או מייצג באלבום. אולי Come Down, או Without You (אשר מסמפל את היאטוס קאיוטי! איך לא הזכרת את זה) זכורים יותר בקלות, וכמובן Heart don't stand a chance או שיר הסיום. אבל באמת, הציפור מדביקה שזה מרגיז.
    אין לי מה להוסיף את שאמרת על קנדריק. זה בדיוק זה. וזה כיף שבא למות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *