Skip to content

צלילה עמוקה: Joanna Newsom – Divers

אמ;לק: כבר מספר חודשים ש-Divers, אלבומה האחרון של ג'ואנה ניוסם מטלטל אותי ומערער את כל תפיסת המוזיקה שלי ואני מתאפק מאוד שלא להעניק לו סופרלטיבים מוגזמים – שמנוגדים לחלוטין לכל מה שחשבתי עליו בתחילה.

 

את ג'ואנה ניוסם הכרתי בזכות השיר 81', מתוך אלבומה המשולש Have One On Me שיצא ב-2010. אז התחברתי לקול המתיילד ולצלילי הנבל שליוו אותה, אבל במרוצת השנים הפך הצליל ההוא למושא כל מה שמעורר אצלי אנטגוניזם במוזיקה. סלידה זו התנקזה במרוכז לתוך השניות הראשונות הפותחות את "Divers" – בקטע הפותח Anecdotes, כאשר שלישיית אקורדים מז'וריים מגישים את קול ההליום המהפנט-מרגיז הזה של ג'ואנה, וכמעט ששמו קץ מבעוד מועד לסיפור האהבה הפוטנציאלי ביני לבין האלבום.

 

יש כאן נקודה חשובה. אין לי ספק שאנו מאזינים למוזיקה ומביאים פנימה מטען שלם של אסוציאציות. אם תזמורות פומפוזיות גורמות לכם לגלגל עיניים בביטול גמור ולהרגיש "אויש, עוד פעם זה" – נלקחה מכם היכולת ליהנות מנתח מוזיקלי שלם שפשוט לא יוכל לפגוש אתכם. במקרים קיצוניים, גם השפעות קטנות בלבד של התדר הזה שכל כך מפריע לנו, יכולות להרוס מפגש תמים עם אומן חדש.
כמובן, מדובר בהפסד של המאזין בלבד. משימה קשה אך חיונית תהיה לאתגר את עצמך ולשאול, "מה מעורר בלי כל כך הרבה סלידה בזה? על מה זה יושב אצלי?".

 

ג'ואנה ניוסם ישבה לי על כל מה שמעצבן אותי במוזיקה. תיאטרליות, שירה מתייפייפת, קלידים חשמליים על צליל של 'פסנתר', מלודיות מעוצבות. כפתור ה-"אלוהים, זה נשמע כמו פסטיגל!" נלחץ אצלי וכמעט שאיבדתי אותה לחלוטין.

 

אבל ניצלנו, אני והיא. כי בכל זאת, ממשהו אחד לא ניתן היה להתעלם: הלחנים והעיבודים המבריקים שהיא מציגה לראווה. וכשאני אומר מבריקים, אני מתכוון לכך ממש. כחובב מוזיקת שוליים שנעה לרוב על התדר שבין אלקטרוניקה לפסיכדליה, כמעט שקל לי לשכוח, שבסופו של דבר האוזניים שלי התבגרו בבית על מוזיקה קלאסית, פרוגרסיב ופולק. על באך, ג'טרו טאל וקאט סטיבנס.

 

ואיך אמר אבא שלי כאשר שמע אותה לראשונה? "זה כאילו תזמורת של צ'ייקובסקי עושה מחווה לשירים של Genesis ולוקחת את קייט בוש כסולנית". טוב, הוא כמובן לא אמר את זה בניסוח הזה, אבל שלושת הגורמים הללו – מוזיקה קלאסית, פרוגרסיב, פולק – עלו שם ובצדק רב. ומדובר, תסלחו לי על הביטוי – בחגיגה לאוזניים.

 

 

אתחיל ממה שעושה את האלבום הזה לכל כך גדול בשבילי: הלחנים. מדובר, בעיני, באחד המרכיבים המתנוונים ביותר במוזיקה של היום. לפני שהיא זמרת מהפנטת או נגנית מחוננת, ג'ואנה ניוסם היא מלחינה בחסד. מה שבולט כאן במיוחד זו הדינמיקה המשתנה של השירים. לכל אורך האלבום אפשר לשים לב להתפתחויות מרהיבות, אומנות של בניית סיפור דרך מוזיקה. ברגעים המעטים שאני מצליח לצאת מההזיה המוזיקלית שהאלבום מכניס אותי אליה, אני עוצר הכול וחש "לעזאזל, איך הגעתי פתאום לכאן?". התחושה היא של מסע בלתי נלאה שמגלה עוד ועוד מראות יפהפיים. זה משתלב נהדר עם הליריקה באלבום, אשר דרכה מעבירה ג'ואנה פנטזיות וסיפורים שלמים מעולמה הפנימי – על מנת להתעמת עם שאלות קיומיות על זמן ועל מקומנו בו. העיסוק בנושא הזמן באלבום נשמע כמעט אובססיבי, והמסר המהדהד מסיפוריה של ג'ואנה ובמיוחד מהדינמיקה המורכבת של הלחנים – השאיר אותי כבר מספר פעמים מוכה הלם.

 

 

מבחינה מוזיקלית, כמובן, זה קורה הודות ליכולות ההלחנה והעיבוד המופלאות של ג'ואנה. כל האלבום מדגים זאת מצוין, אך אין בעיני דרך טובה יותר להרגיש זאת מאשר האזנה לשיר היפהפה "Sapokanikan". מדובר באחד הקטעים הקצרים באלבום ועם זאת מרגיש כמו יצירה שלמה שאני ברצינות לא מוצא בה אף פגם.

 

אקורדים פותחים ומגבשים קצב בביטחון אך בהיסוס קל, וג'ואנה שרה בקולה האופייני כאילו אוף-ביט לחלוטין, ועם זאת בתיאום מושלם עם כיוון הנגינה (שלה עצמה). הבלחות של פלסט, שינויי קצב מעולם הפרוגרסיב וכניסה של תופים וכלים מפתיעים נוספים מתרחשים מהר משאפשר להספיק להבין בכלל. רק בסביבות דקה 2:26 כאשר חיוך ענק נמרח על הפנים, ישנה תחושה של התבהרות, אבל אז חלה התפנית והכל מתנקז לתחילתו של הגראנד פינאלה בדקה 2:53. אך כיאה לג'ואנה, אותו גראנד פינאלה נבנה כל כך בעדינות שהוא מתמשך עוד דקה וחצי, ובסופה התרסקות סופית המסמנת את סוף המסע הכה מהיר הזה. והתחושה הנשארת היא שהזמן חולף מהר מדי, בלי שהספקנו לעכל את כל מה שקרה – אולי רק רסיסי זיכרון נשארו, ועל זה בדיוק ג'ואנה שרה.

 

יכולתי לכתוב פסקת (ואף פוסט) הלל לכל אחד משירי האלבום. Anecdotes הפותח, לצד כל מה שאמרתי עליו בהתחלה, הוא היצירה המרגשת ביותר באלבום, Leaving The City טומן בתוכו הפתעה ענקית (גיטרה חשמלית? אצל ג'ואנה?), וכש-Goose Eggs ו-Waltz Of The 101st Lightborne מתנגנים התחושה היא כבר שנמצאים בתוך חלום. חלום כל כך נעים, ש-The Things-I Say,  ו-Same Old Man שביקום מקביל יכלו לגרום לי לקבל בחילה מרוב המתקתקות שלהם, מתקבלים באהבה כמו שמיכה חמה, בעוד Divers, שיר הנושא של האלבום חוצץ ביניהם ב-7 דקות של הזיה מוזיקלית מהפנטת. לבסוף, הקטעים You Will Not Take My Heart Alive ו-A Pin-Light Bent מעוררים את האוזן אט-אט מההזיה החמימה בתחושה מרירה מעט, קצת כמו בוקר יום ראשון, ומכינים למעשה את המאזין לנקודת השלווה האמיתית של האלבום – המגיעה, כמובן, בסופו – בקטע הסוגר Time, as a Symptom. ג'ואנה שרה על הזמן ועל האהבה מנקודת המבט האישית שלה – האהבה, מקור כל הטוב בחיים, היא אינה תוצאה של חלוף הזמן, אם כי להיפך – משמעותו של הזמן מתקבלת ככל שמתקיימת האהבה. ושירתה של ג'ואנה ניוסם כל כך אימהית וחמימה, שלרגע מתעורר רצון להתכרבל לצליליה ולהפקיד אצלה את לבך.

 

 

מה הופך מוזיקה לטובה? האם ניתן להגדיר לכך פרמטרים אובייקטיבים? כל מה שאני יודע זה שלא כל המוזיקה שאני שומע היא מה שלהגדרתי, היא מוזיקה טובה. מסיבה כלשהי, בראש שלי יש קול קטן שקורא לי לחזור לשורשים, ומאפשר לי לתת את הקלף הזה רק לאמנים אשר באמת העושר המוזיקלי הוא מהם והלאה. אני יכול ליהנות עד השמיים מסאונד נפלא, או גרוב משגע, אבל מטעמים אישיים יהיה לי קשה להעניק על זה סופרלטיבים. לעומת זאת, הלחנים המבריקים של Divers מפילים אותי שבוי פעם אחר פעם בחזרה למקום ממנו מוזיקה באה. ולכן הוא ראוי בעיני לתארים גדולים.

 

כשנתבקשתי לכתוב פוסט ולתת את הצלע המוזיקלית שלי לבלוג, תהיתי האם יש רלוונטיות בכלל לכתוב על מה שכבר נכתב עליו. להעיר שמות שתהילת רשימות אלבומי השנה פינתה כבר את מקומה מהם למוזיקה לחדשה. לא יכולתי להיות אותנטי לעצמי אם הייתי מוותר על מה שבעיני מייצג את כל מה שאני מחפש במוזיקה, והעובדה שהוא מגיע דווקא מהצלילים שאני פחות רגיל לשמוע, ואולי אפילו סולד מעט – שווה בעיני את כל הסיפור הזה. בסוף, זה פשוט צריך להיות בול.

 

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *