Skip to content

תרגיל בהתבגרות

אפשר לתאר את סף הגירוי ממוזיקה כגל שעולה עד שמגיע לשיא, נקטע, יורד לסטנדרטים הכי נמוכים ומתחיל שוב לעלות.
בשבועות האחרונים התהליך הזה התרחש אצלי בין שלוש לארבע פעמים, כשבעבר זה תהליך שבמקרה הטוב קרה פעם בחצי שנה.

 

מה שבעיקר מאפיין את התהליך הוא שרגע השיא של סף הגירוי קוהרנטי לעומס המוזיקה שעוברת באוזניי, וככה, כאילו לאוזניים יש תודעה נפשית, הן קורסות ונולדות מחדש.

להשמיע את הדעה שלי על רדיוהד מרגיש לי כמו קוף שצריך להוריד מהגב.
עיכול ממוצע של אלבום כזה הוא בין שלושה חודשים לשנה, זה לא מרגיש נכון לכתוב עליו עכשיו.

 

וידוי – שמעתי אותו רק פעמיים עד לרגע זה. למה? כי אני לא מוצא לזה פנאי רגשי.
אני אומר לעצמי שזה יבוא כשזה יבוא. בלי לחץ. אנסה יחד אתכם קונספט חדש ל"ביקורות" על אלבומים. ביקורת בהמשכים – אשר תתאר את ההתבגרות שלי יחד עם האלבום. זה רק טבעי.

 

בשמיעה הראשונה שלי של האלבום חיכיתי שייגמר. התעצבנתי, לא הבנתי מה אני שומע. מה הם ניסו לעשות פה, איפה הקצב ובעיקר – איפה The King of Limbs 2 שלי?
מאוחר יותר הבנתי את הטעות. מישהו היה צריך להגיד לי שהשמיעה הראשונה היא ההכנה שלך לאלבום, ושאתה צריך לבצע אותה מבלי להתייחס יותר מדי, אפילו תוך כדי עיסוק במשהו אחר.

 

בשמיעה השנייה תובנות החלו לצוף, והמחשבות הראשונות שקעו. עכשיו אני יכול להגיד שאני לא זוכר שום דבר ממה ששמעתי בשתי השמיעות האלו אבל כשאקשיב שוב, ודאי אגיע מוכן יותר. עד הפעם הבאה.

 

כן אני זוכר שזה האלבום הכי עצוב עד כה של הלהקה, וש-Daydreaming בעל קליפ כל כך מדויק שלו שגם אני בתור בן אדם שמשתדל לשמוע מוזיקה מבלי הפרעה ויזואלית הצלחתי להישאב לסרטון הנהדר שהם הוציאו יחד עם השיר.

 

עדיין לא הגעתי לרמה של להיכנס לליריקה של השיר, אבל הוא בהחלט גורם לי לתהות על משמעות החיים. ככה סתם, מבלי להבין על מה הוא מדבר.

 

בחור נוסף שגרם לי לרגשות מעורבים הוא ג'יימס בלייק שבאלבומו החדש The Colour in Anything בחר לעשות, בעיניי (ובאוזניי), טעויות רבות, טעויות אשר הן אישיות כנראה בעיקר לי.

 

טעות מספר אחת.
שם האלבום. איך ככה זנחת את Radio Silence?

שתיים.
עטיפה שלא עושה חסד עם המוזיקה.

שלוש.
17 שירים? אמיץ, אבל יכל להיות 11 בקלות. ולעזור לנו, השומעים אלבום ברצף, להישאר בפוקוס.

ארבע.
איפה הקטע באורך 24 דקות שהובטח לנו? אולי בסוף הוא בחר לפצל אותו לשישה שירים שונים ולהאריך את רשימת השירים באלבום.

חמש.
לאחר הקשבה לאלבום, הייתי חייב לחזור ל-Overgrown בשביל להיזכר. אז הבנתי – בלייק אישר את ההשערות – הוא הולך לכיוון הרגוע יותר, העצוב, הסינגר-סונגרייטרי, כזה שאם בטעות אשמיע למישהו שלא מכיר אך ורק את האלבום החדש הוא יוכל בטעות להתבלבל שמדובר באומן פופ חדש.

 

בשביל למצוא את עצמי באלבום הייתי זקוק למספר רב של שמיעות, אני מגשש בין התווים ומוצא את הנקודות שיגרמו לי להמשיך לשמוע אותו. לאט לאט, זה בא.

 

Points הוא קטע מצוין. הוא בלט בשבילי מבין כל ה-16 האחרים, והזכיר לי את הצלילים שהתרגלתי לשמוע מבלייק. רפטטיביות שוברת לב, מפתיעה אך מסתדרת.
תצטרכו להשיג את האלבום בשביל לשמוע. הנה הדקה הראשונה.

 

צ'אנס הוא זה שכן הצליח להפתיע לטובה ולרומם את מצב הרוח. מי עוד עושה בימינו מוזיקה שמחה כל כך?

צ'אנס חזר, אחרי שקולו נאבד בשנה שעברה באלבום שהוציא יחד עם Donnie Trumpet & The Social Experiment.

זה בוודאות לא משתווה ל-Acid Rap, אלבומו השני, אבל זו נחמה טובה אחרי 3 שנים שחיכינו לאלבום חדש בסגנון הכיפי שלו.
 
ראפ.

 

את החלל האתני של השבועות האחרונים הצליחה למלא לירז צ'רכי שחוללה מהפך אישי ותפסה לעצמה כיוון חדש-ישן.

 

עם Rejoicer כמפיק ועל הקלידים, גלעד אברו על הבס ורועי חן על התופים לירז מצליחה להגיע עם מוזיקה איראנית משנות ה-70 גם לסצנת הביטים של תל אביב.

 

מודה – ההרכב הוא זה שמשך את תשומת ליבי ואני שמח על כך, כי לא רק שהמוזיקה מעולה, גיליתי גם את לירז ששרה מדויק ויפייפה ומכאן והלאה נקשר קשר בין אוזניי אליה, ולאן שתלך הן יהיו שם.

 

אל תפספסו את הכיף שמתחיל ב2:43.

 

Robert Glasper עושה Miles Davis זו מניה בטוחה.
במיוחד כשלכל זה מצטרפים שמות כמו אריקה באדו, 9th Wonder, Illa J, Bilal ועוד ועוד.

 

התוצר הוא מדויק ואיכותי ברמה הכי גבוהה שעושים היום. משתי השמיעות הראשונות הוא מסתמן כאחד מהאלבומים החכמים ביותר ששמעתי השנה.
רוצו לשמוע את כולו ועל הדרך הנה רוברט גלספר וחברים מספרים על עשיית האלבום ועל איך סימפל הקלטה של מיילס אומר “Wait a Minute” ומבלי ששמתי לב משלב את זה באחד השירים. מהרגעים שגורמים לי להבין כמה כיף ליצור מוזיקה.

 

ביום שני האחרון הלכתי לשיעור באיך עושים מופע היפ-הופ גאנגסטרי אמיתי.
את השיעור לקחתי בבארבי, כשעל הבמה עלה Freddie Gibbs.

 

עם כמה שבז'אנר הזה יש הרבה ילדותיות ופוזה, פרדי הביא את זה אמיתי.
הכל הרגיש אותנטי באותו הערב. הדיג'יי שמלווה אותו שלא הניח לנו עד שהיינו כבר בשיא ורק אז קרא לפרדי לעלות. הבחור המגודל שמלווה את פרדי במסעותיו ומשמש כשומר ראש. וכמובן פרדי עצמו, שהביא ראפ עוצמתי ואיכותי, עם פוזה (אותנטית) מהשכונה.

 

פרדי היה מדויק בהכל, השאיר את הכל ברמה מאוד גבוהה ואיכותית והראה לנו בסוף שגם לגאנגסטר יש לב, כשלאחר שני הדרנים עלה להגיד תודה לקהל (המצוין) שלו, כאן בתל אביב.

 

השבוע מצטרף יובל המוכר לעוקבים האדוקים ביותר משני הפוסטים שלו שפורסמו בבלוג. מעתה ואילך שמו בבלוג זה ייקרא יובל, נא להתרגל.

 

ביום רביעי הקודם מצאתי את עצמי הולך לגמרי לבד להופעה שלא הכרתי אף שיר ממנה.
זה קרה באוזןנבר, תמורת סכום כסף לא רב, בהופעה של להקת השוגייז The Underground Youth. ההחלטה התקבלה ברגע של קלילות דעת, כאשר שמעתי על הופעתם בארץ, פתחתי את המחשב, הקשבתי למספר שניות מועט מאחד משירם ורכשתי כרטיס.
אני אסיר תודה על הרגע הזה, שכן הוא הביא אותי לאחת ההופעות המרעננות שהייתי בהן לאחרונה. יש משהו קסום בלהגיע לבד להופעה בלי להכיר את הרפרטואר של הלהקה המופיעה, ועבורי היה מדובר גם בסגנון מוזיקלי רחוק מאוד ממה שאני רגיל אליו.
ההופעה התחילה במספר שירים אופייניים לז'אנר, כשהלהקה מנגנת במעין נונשלנטיות מקסימה (במיוחד המתופפת, בחיי, זה היה כל כך חמוד).

 

לאחר מספר קטעים כל החבילה הזו עברה לממד אחר, כאשר חברי הלהקה ירדו אל הקהל לנגן בווליומים מוגזמים לחלוטין, במה שנראה היה כמעט כמו טקס שבטי, פולחן של רעש.
לא ציפיתי לזה, אבל נשאבתי עמוק פנימה. האקוסטיקה באוזןבר הייתה מושלמת עבור סגנון המוזיקה הזה, אבל קצת הרגיש לי חבל (לפחות בחלק הראשון של ההופעה, כשהלהקה עוד היתה על הבמה) שהבמה כל כך נמוכה והתאורה כל כך בולטת. זו מוזיקה מרוחקת, מנוכרת, והבמה באופן חריג מההעדפה שלי, צריכה להיות גם כך.

 

בסופש שבא מיד לאחר מכן נזרקתי ל-3 ימים בפסטיבל יערות מנשה. אני אוהב פסטיבלים. קשה מאוד לא ליהנות מניתוק מוחלט מכל מה שקורה בבית ובעבודה, הופעות מצוינות בלי סוף, אנשים יפים בכל מקום וטבע.
מבחינה מוזיקלית הרגשתי שהפסטיבל לקה במשבר זהות: היה שם הרבה בלוז, רק 2-3 הופעות נגועות בג'אז, מעט מדי פאנק, הרבה מדי סינגר-סונגרייטרס, חלוקה משונה לבמות (לוסיל קרו לא בבמה המרכזית?) ושעות ארוכות בלי הופעות הד-ליין.
בכל זאת, מכל זה יצאו דברים נפלאים: המופע המשותף של אבישי כהן עם ההרכב Big Vicious שאירח את נינט ויוסי מזרחי היה תגלית של ממש, ההופעות של צליל דנין ו- A-WA הפתיעו לטובה ואפילו אקו וטיטו שניגנו עם Malox סטו קצת מהעיבודים הרגילים שלהם.

 

בגלל שהכרתי כבר מלפני את מרבית ההופעות שביקרתי בהן (למעט, אולי, Crunch 22 שהופעתם הייתה באמת ייחודית) הסתכלתי בעיקר על הקהל, ושמחתי לראות איך הוא מתוודע לאותם אמנים שאני כל כך אוהב, קהל צעיר יחסית שמגלה את המוזיקה הנפלאה שעושים כאן בארץ שאולי סובלת גם היא עצמה ממשבר זהות.

נפילה מהכסא
ב-99' המפיק והדיג'יי Peanut Butter Wolf הוציא את התקליט My Vinyl Weighs a Ton.

הוא מצוין, הוא מרענן, הוא מדויק אבל עזבו הכל – Casio מתוכו הוא הטראק בו פינאט באטר הרשה לעצמו להשתחרר ולהוכיח שהוא מלך הסקראצ' שלא נכנס בביט\מלך הצפוי כמה שזה לא צפוי.
הקטע מחולק לשלושה Phase-ים, כשכל אחד טוב כקודמו.

 
שבוע טוב ומלא בקצב לא בקצב.
 

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *