Skip to content

רגיעה אלקטרונית

בתחילת שנות ה-60 הג'אז פרח וזה היה לגיטימי מאוד שגם מוזיקאים מתחום הג'אז החופשי יצליחו להתפרנס מהמוזיקה. עם עליית הביטלס ומותו של קולטריין (פלוס מינוס באותו חודש ש-Sgt. Pepper יצא) הג'אז החל במגמת דעיכה עם עלייה מובהקת באהדה ללהקות רוקנ'רול.

 

ארצ'י היה זה שהמשיך לעשות ג'אז, כזה שמחדש, מוציא מהדעת ולא משאיר מקום לאף דבר אחר.
בשבועות האחרונים נתקלתי באותו תקליט והחלטתי שנכון יהיה לשתף איתכם את המחקר הקטן שעשיתי עליו ואת תחושותיי לאורך השמיעות הרבות לרצועה הפותחת של Yasmina, A Black Woman.

 

 

0:00
קטע בן 20 דקות נפתח באלתור של Sunny Murray על התופים.
בלי תבנית ברורה או סיבה. בשמיעה חוזרת נזכרתי שהקטע הזה בכלל קיים, בסוף ההאזנה הוא לחלוטין נשכח ולא מהווה חלק משמעותי.
אבל אולי בעצם לא צריך הסבר.

 

סאני שובר מקצבים וכבר נותן לנו רמז להמשיך. זהו בהחלט קטע ג'אז חופשי.

 

 

1:12-2:26

עשר שניות אחרי שהבס נכנס בתזמון משונה, ארצ'י מתחיל בשתיים וחצי דקות של לחשים קוסמיים סגנון אפריקה למיקרופון, בליווי אותו ליין בס.
שבועיים לפני ההקלטות ארצ'י לקח חלק במה שנקרא אז Pan-African Festival באלג'יר. אפשר להניח שארצ'י לקח איתו לא מעט השראה מאותו פסטיבל וכביטוי ישיר לכך נכנסו אותן צעקות לחדר ההקלטות.

 

תקדישו זמן לחזור על הקטע הזה. הפעם, תשימו לב לתיפוף של Art Taylor שלאורך כל הדקה הזו עושה ככל העולה על רוחו.
וב-2:15 מצטרף לצעקה של ארצ'י.

 

2:27+2:46

בשלב זה מצטרפים הפסנתר, החצוצרה והסקסופון בשלושה אקורדים שיחזרו עד סוף הקטע בצורות שונות וילוו את האלתור של ארצ'י. תנסו שלא לאבד אותם. בסגנון אפרו-ביטי אותו מהלך זורק אותנו משמאל לימין ומימין לשמאל עד שארצ'י יגיע ונאבד את שיווי המשקל לחלוטין.

 

4:37

אם החזקתם מעמד עד פה כנראה תישארו עד הסוף, אתם כבר בערך דקה נהנים מסקסופון הטנור הנפלא של ארצ'י ובדיוק בשנייה הזו הבס שוב מפתיע, שימו לב.

 

*אלבום זה הוא אחד מתוך שניים עשר אלבומים שיצאו במה שנקרא "השבוע הגדול ביותר בהיסטוריה של הג'אז האוונגארדי".

באותו פסטיבל באלג'יר נפגשו ענקים מתחום הג'אז החופשי, ביניהם ארצ'י שפ, דייב ברל, סאני מארי, רוסקו מיצ'ל ו-The Art Ensemble of Chicago (לסטר בואי – חצוצרה, ארתור ג'ונס – סקסופון אלטו, מלצ'י פאבורס – בס).

 

כולם חתמו תחת הלייבל BYG הצרפתי עם הסכם ברור שכולם מנגנים עבור כולם ועוזרים אחד לשני להקליט את היצירות ללא תמורה מלבד שיקבלו את עזרתם בחזרה.

 

בראיון ב-2008 דייב ברל אמר: "זה היה כמו ללכת למסיבה גדולה כל בוקר ולהחליט עם מי אתה הולך לנגן היום. אם תסתכל על זה בדרך מסוימת, זה סשן ההקלטות הארוך ביותר בתולדות המוזיקה. במשך שבוע כל יום היו חזרות והקלטות."

 

12 אלבומי ג'אז חופשי בשבוע אחד. אתם קולטים? יותר מ-20 אחוז מכל ההוצאות של BYG.
דרך אגב, שלושה אלבומים מתוכם – של ארצ'י עצמו.

 

10:27

בשביל הרגעים האלו אני חי. הולי שיט איזה מדהים מה שאפשר להוציא מהכלי הזה.
בשלב הזה המצב כבר הרבה יותר רגוע ופחות עמוס בכלים לעומת הדקות האחרונות, מה שנותן הרבה יותר מקום להקשיב לארצ'י שלנו מתחרפן.

 

13:12

איך שאני אוהב את התפקיד של הבס, 40 שניות ש-Malachi Favors תקוע על אותו תו, פסיכדלי.

 

בחלק זה אפשר לשמוע כבר את ה"הבלפון" מצטרף.
עוד סממן אפריקני שהביא איתו ארצ'י הוא הכלי המשונה הזה, מקורו במאלי, עשוי מירק הנקרא "קלאבאש", חלול ודומה בצורתו למלון ארוך. על מנת להפיק מספר דו-ספרתי של צלילים שונים מאותו הירק הוא נקטף בגדלים שונים ומיובש. עליו מולבשות רצועות עץ שמפיקות צליל קסילופוני.

מכך הקטע ממשיך עם דייב ברל על הפסנתר, ב-16:18 יחזור ארצ'י לנגן עם כולם את הלופ שחוזר לאורך כמעט כל 20 הדקות וייכנס כמעט תמיד שלא בקצב, תחושה של כבדות ועייפות מתקבלת עד שארצ'י מפנה את מקומו לסקסופון אלטו של ארתור ג'ונס.

 

17:06

לארתור הוקצבו דקה וחצי לתת את חלקו והוא בהחלט לא מתבייש.
מערבולת של רגש וצלילים גבוהים ודקים יותר משל קודמו מוסיפים על מגוון הצלילים שכבר קימיים ועוד עתידים להגיע לקראת סוף הרצועה.

 

18:50

סקסופון הבס נכנס לתמונה ומצטרף לפסנתר בשביל לתת סיום חמים וסגור ל-20 דקות של טירוף. זו הדרך שבה בחר להרגיע את המאזין ולגרום לו לרצות לחשוב על המסע שעבר.

 

 

“How would you see yourself in ten years from now, are you glad?”

– שואלת דפנה באן דקה חמישים ושלוש לתוך קטע הבכורה של ההרכב המרענן Modern Phase. התשובה שלי, דפנה, היא שאני מקווה שבעוד עשר שנים עוד אשמע אתכם עושים מוזיקה.

ברשותכם, אחלק את השיר לשלושה חלקים (בוא נקרא להם Phase-ים?)

 

PHASE I

גודל (שירה) מגיש את הטקסט בפלואו מדויק, מרגש ובעיקר אמין. הוא מביא משהו שחסר לנו מאוד כאן בישראל וכשמגיע אחד שיש לו את היכולת לעשות את זה כמה כיף שזה מגיע בצירוף האנשים הנכונים.

 

מי שבשבילי עושה את כל הקטע הזה עוד יותר מדויק ומבריק הוא איתמר (תופים), שמ-0:23 ועד סוף החלק של גודל מכה במצילה במהירות, מאט וחוזר על זה כאילו שמע את בקשתי.

 

PHASE II

עדן (שירה) עם וייב לא מהעולם הזה בצירוף לחישות של גודל ודפנה.
את החלק הזה אסכם ב-1:05 וכל מילה נוספת מיותרת.

 

PHASE III

על קצה הלשון, שם זה היה עד שדפנה הגיעה וסידרה לי את המחשבות.
Hiatus Kaiyote, כן, ככה הם נשמעים.
מספיק להקשיב ל-2:28 ולהבין.

 

תמשיכו (יחד איתי) לעקוב אחריהם כאן.


DJ Cam, התגלית המיוחדת ביותר בשבילי מהשבוע האחרון, מסמפל את Tony Tone אומרים ב-1:36 שהם אוהבים היפ-הופ כמו שמדונה אוהבת משהו אחר.
Cam לא דוגם אקפלה של השורה הזאת אלא את הקטע עצמו מלווה בתופים.
הוא מאיץ את הקטע בשביל להתאים אותו לקצב מה שגורם לפיצ' כמובן לעלות. זה משתלב מצוין.

את הטוב ביותר על דיג'יי קאם עוד אשמור להמשך, אני עוד חושב לא מעט על מה שאני שומע.

עוד אחד שידוע בשירה בפיצ' גבוה הוא מי אם לא Quasimoto/Madlib.

אחד הטריקים האהובים עליי הוא הקול ההליומי שהוא יצר לעצמו וכשהוא מלווה בשירה הרגילה והבאסית שלו אז בכלל.

בראיון השנה בניו-יורק סיפר מאדליב בין היתר שהוא כבר לא עושה יותר Quas, את הראיון המלא והמעניין אפשר לשמוע כאן.

 

נפילה מהכסא
 

מי אתה Ifan Dafydd, למה יש לך שם מוזר ולמה אתה נשמע בדיוק כמו ג'יימס בלייק?
 

One Comment

  1. פאפס פאפס

    לא הפעם הראשונה שאני שומע מהשירים שאתה כותב עליהם,
    ולא הפעם הראשונה שאהבתי מה שאני שומע.
    ישר כח,
    החברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *