Skip to content

וַאחַד, תְ'נֵין, תַלַאתֵה, אקשן

קשה לכם עם ראפ בעברית? אני מבין, אבל זה מחסום שאם תצליחו לעבור אותו תוכלו להרוויח, במיוחד עם טונה. אם ויתרתם אחרי "גם זה יעבור" או "רוק 30", תמשיכו לקרוא.

כמה שבשפה העתיקה שלנו הכל נשמע בראפ מאוד עירום, קשה להקשיב לזה בלי העטיפה שאנו רגילים אליה מאומנים אחרים, אבל עם טונה אתם חייבים לשכוח ממה שהחברה הכניסה לכם לראש ולהודות שכל אחד ואחד מכם הרגיש את מה שטונה מדבר עליו באלבום.

"גם לפרס שברו פעם את הלב"

אין לי צורך להצמיד בשבילכם כל שיר באלבום לנושא שלו, טונה לא יסתיר את זה מכם, הוא מתאים כל שיר לגובה המאזין, בטון הנמוך והכמעט מדבר שלו תרגישו שהמסר עובר אליכם באופן הכי חד, חלק ושנון.
איתי זבולון ידבר איתכם על הבעיות שלו עם עצמו, עם החברה, עם הסביבה, הוא משמש כמצלמה, הוא תופס את הרחוב הישראלי בדיוק כפי שהוא.
הוא ייתן לכם להתרפק עליו בשירים כמו "גם זה יעבור" ו"עולם משוגע" האישי.
הוא יצחיק אתכם בשירים כמו "סרט ערבי" (שמרוב הנאה הייתי בטוח זמן רב שכמעט כולו בערבית), עם משפטים כמו "בן זונה מי לא פותח עם השיט הזה קיסריה" וחיקוי לדוקטור אמריקאי ב"מרפקים".
ההתחכמות של טונה ממשיכה ב"עומדים במקום" שהוא לא פחות מטקסט מבריק, המפשט את החברה הישראלית מפיו של נהג מונית, כמו שרק נהגי מונית יודעים לספר את זה.
אסור לכם לפספס את "נשאר בחיים" שהוא קטע לייב ראפ-רוקרי עצבני, שעושה חשק להגיע להופעה הבאה שלו.

 

אפשר להרכיב ביקורת שלמה על החיים רק מהטקסטים של טונה, הוא שם את הכל במקום, בלי מסכות, בלי מעצורים, בלי להתנשא.

 

משהו טוב קורה ברוטשילד 12, וצריך להגיד הרבה תודה לאייל תלמודי.
בשבועות האחרונים העברתי שם שני ערבים של טירוף חושים, הראשון ב-Spiral Jam והשני בהתערבות מתונה, ו-וואו, זאת הייתה המוזיקה המעניינת ביותר ששמעתי בתקופה האחרונה, והכל בחינם, הכל מאולתר.
כל כך כאב לי שלא היה לי מקום לשמוע בו את זה אחר כך, כל צליל שיצא משם לא יחזור לעולם, עדיין תקוע לי בראש ריף קונטרה בס שהעיף אותי, על רקע הביטים של ריג'ויסר הכל היה באותו ערב מדויק.
זהו המפגש הבא, ביום ראשון הקרוב, בכל פעם זה נשמע שונה לחלוטין לכן לצערי הגדול לא אוכל להשמיע לכם טיזר, אבל פשוט תבואו, רוטשילד 12 התברך גם באווירה ייחודית של מוזיקה איכותית גם לפני ההופעות.

 

ואם אתם בכל זאת מתעקשים – הנה קטע של אייל שכנראה לא תשמעו דומה לו בג'אם.

 

מותש מכל השבוע ידעתי שאתמול ציפו לי נסיעות של מעל 300 ק"מ והכל במטרה להגיע להופעה של אריק ברמן, חשבתי לעצמי מה אני צריך את זה? מעל שלוש שנים לא יצא לי לשמוע אותו והתרבות שאני מחובר אליה שונה לחלוטין ממה שהוא מייצג.
הגעתי להופעה הזאת לאחר שכרטיסים להופעה אחרת התבטלו לי בזאפה וכמעט שויתרתי על הערב הזה.


אריק פתח את ההופעה עם "אני לא יכול לשנוא אותך אפילו כמו בן אדם" ותקע לי סכין בלב.
הרגשתי מנותק מאוד מהקהל שמכיר כל מילה ומילה, הרגשתי שאני מאזין למוזיקה בזוית קצת יותר אישית, קצת פחות מוזיקלית.
הוא הציף בי רגשות שהדחקתי עמוק בפנים, הוא הוציא אותי מהאדישות שהעצבים שלי שהו בהם בשבועות אחרונים.
אריק ברמן הוא דוקטור לאהבה, בכל שיר הוא מתאר מקרה טיפולי אחר והוא יודע לדרוך על הפצעים הפתוחים של מטופליו.
לשון חדה כמו סכין משוננת, הוא ינסח כל מה שהוא ירגיש בצורה הכואבת ביותר והאמיתית שיצא לי להכיר.
הוא ידבר בשפה שתוכלו להבין אבל לא ברגשות שתוכלו לחשוב בכלל לבטא.

 

אריק ברמן הוא גאון, בין שיר לשיר סיפר סיפור על חייו ואפילו הסמול טוק הזה עם הקהל נשמע שיצא ממחברות של משורר. בדרך לאהובה ישנה ברכבת מברלין לפראג אריק סיפר על הנסיעה המדכאת שעבר וכשנראה שנגמר לו מה להגיד סיים במשפט שתעתע בי "הכי עצוב שלא ירד גשם בדרך".
בהופעה זו חזרתי לבסיס שלי, נזכרתי שחלקים מסויימים בי עדיין ישנם, ואריק הצליח לעורר אותם.
הקטע שסובב את הסכין שננעצה בי היה "רס"ן נידל חסן", שנכתב כחלק מאלבום שאריק כתב ב-Road Trip בארצות הברית, באלבום "גבר, אישה והווילדרנס".
השיר נכתב כשנתקע במשך שבוע שלם עם הרכב בפרבר שומם, וכל מה העסיק אותו במהלך היום היה לצפות בטלוויזיה, שם דיברו על טבח מזעזע בבסיס צבאי.
בשיר זה כמו בשאר שיריו, ברמן השאיר אותי מרותק לסיפור, הרגשתי שאני לא בהופעה אלא בבית, קורא את הספר האהוב עליי ומרותק לשמוע את ההמשך.
השיר הזה דיכא אותי, הרגשתי כי נכתב עליי, ובו מסופר העתיד שלי.


יש אינסוף דרכים להכיר מוזיקה חדשה, אבל הטובה בעיניי היא בהקשרים חברתיים.
מדי פעם יוצא לי לשמוע שיר שאני מכיר ופחות תפס לי את האוזן אבל כשזה מגיע בקונטקסט חברתי, זה מצליח לחדור.

 

את טיילר הכרתי ממזמן, אבל התקשיתי להתחבר, משהו בבוטות המוגזמת תמיד הרחיק אותי ממנו, אבל כשיצא לי לשמוע את זה מליאור ארבל הוא הצליח לחדור לאוזן שלי ולגרום לי להבין שיש פה משהו מעבר.
Tamale מושרש אצלי בלקסיקון המוזיקה וכנראה שלא ייצא, ואני מאמין שזוהי דלת לשאר הדיסקוגרפיה.
השטויות שטיילר זורק לאוויר, הבס ב-0:33 שמזעזע לי את המוח והסימפול המצוין עושים את השיר הזה מדבק בטירוף.


The Neighbourhood בכלל לא קשורים לעולם הזה, הם מוכיחים שאין חוקים במוזיקה, כל דבר זו אומנות, כל אחד יכול לעשות מה שהוא מרגיש.
והם הצליחו בגדול, ב-2014 הוציאו מיקסטייפ בשם  #000000 & #FFFFFF (ניתן להוריד בחינם כאן), 18 קטעים, הרבה היפ הופ עם מגוון אורחים מעניינים, וואלה, הם עשו את זה טוב.
אין ספק שהלהקה הגיעה מהשפעות אחרות לחלוטין אבל זה עושה את זה שונה והכי חשוב מפתיע.
Jealousy לא נשמע לי כמו כלום, ראפ על רקע סינתי מאפיל, ריף ג'אזי משוגע שמתחיל ב-1:18, סימפול של Lil Wayne, פופ, מה לעזאזל הקשר?

 

לא התעמקתי בהרכב מעבר לכמה שירים, אבל ריספקט על הליברליות המוזיקלית.
תודה ליובל אבן זהב, לחלוטין משך את האוזן שלי לחקור עוד.

 


מספיקה עשירית השניה בשביל לתפוס לי את האוזן, זה מעצבן, אני מרגיש שמרמים אותי אבל זה בלתי נשלט.
Endiku ניצחו אותי אחרי 56 שניות.
כשאני שומע את השיר הזה בעיניים עצומות אני מרגיש שנזרקתי למים, הרגליים שלי מתחילות להיכנס וקו המים חוצה את הזמן.
התופים נותנים את התחושה המדויקת שהזמן עובר לאט יותר, והם לא יתנו לי להשתחרר עד שהשיר ייגמר.
תודה למור אוחנה ששלח את הלינק.

אלבום אוסף הקלטות pre-Grace של ג'ף באקלי יצא היום, לא הזדמן לי לשמוע אותו עדיין אבל שווה אזכור, תשמעו את You and I ותגידו לי מה דעתכם.

השבוע קנדריק ערך תחרות ליריקה בפייסבוק, והוא נתן לי רעיון מצוין לפינה.

השורה שהפילה אותי מהכיסא

והשבוע, מתוך Untitled Unmastered, הבאתי לכם קטע מתוך Untitled 2.
שמעתי את הקטע בנסיעה בכביש החוף וכשקנדריק נכנס עם השורה “Get God on the phone” הרגשתי שמישהו סובב מפתח שכיווץ לי את הריאות וכל חלל הפה שלי מתמלא באוויר, ומרוב שהוא מלא הפה שלי לא עומד בלחץ וכל האוויר עף על החלון.

 

תהנו, מתוך ערוץ שפתחתי במיוחד לפינה!

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *